שולמית אורבך – שני שירים

בבני ברק אי אפשר להיות נעם פרתום

בִּבְנֵי בְּרַק אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת נֹעַם פָּרְתוֹם

אַתְּ מֻכְרָחָה לְהַשְׁלִים עִם זֶה.

נָכוֹן שֶׁאַתְּ כָּל כָּךְ רוֹצָה

לִהְיוֹת מְשֹׁרֶרֶת לוֹחֶמֶת, אַמִּיצָה

אֲבָל אַל תִּשְׁכְּחִי שֶׁאַתְּ גַּם חֵלֶק מִקְּבֻצָּה

וְאַתְּ לֹא מְעֻנְיֶנֶת לַעֲבֹר מִשְׁבֶּצֶת

אָז - בְּבַקָּשָׁה!

אַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מְיֻחֶדֶת; מֻשְׁחֶזֶת; חַדָּה; קוֹלַעַת; צִינִית; אֲפִלּוּ חוֹתֶכֶת בַּבָּשָׂר הַחַי

אֲבָל הַכֹּל בְּמִדָּה

כֹּל מִלָּה שְׁקוּלָה, מְדוּדָה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּאן בִּלְבּוּל:

אַל תַּחֲצִי אֶת הַגְּבוּל!

כְּלוֹמַר, תֵּאוֹרֶטִית בָּרוּר שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לַחֲצוֹת

אֲבָל תִּהְיֶנָה לָזֶה כַּמָּה הַשְׁלָכוֹת נְחוּצוֹת

וַהֲרֵי אַתְּ לֹא בֶּאֱמֶת רוֹצָה

לָכֵן אַתְּ לֹא חוֹצָה

אַתְּ כְּמֵהָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת וּלְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת חֵלֶק

לִפְרֹץ אֲבָל לְהִשָּׁאֵר

לְהָעֵז אֲבָל לֹא לְקַבֵּל רִיקוּשֶׁטִים מִבַּיִת

זֶה הַקּוֹנְפְלִיקְט שֶׁלָּךְ מֵאָז שֶׁאַתְּ זוֹכֶרֶת

כְּבַר כְּשֶׁהָיִית יַלְדָּה קְטַנָּה, הֵבַנְתְּ שֶׁאַתְּ אַחֶרֶת

הַמִּלִּים נָבְעוּ מִמֵּךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִבְחַנְתְּ. שֶׁהֵבַנְתְּ.

אַתְּ צְרִיכָה לָדַעַת לַעֲצֹר

לִבְדֹּק אִם יֵשׁ סִבּוּב לִפְנֵי שֶׁאַתְּ דּוֹהֶרֶת

אַתְּ תִּלְמְדִי לִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁאַתְּ דּוֹבֶרֶת בִּבְנֵי בְּרַק אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת נֹעַם פָּרְתוֹם

אַתְּ מְבִינָה?

אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַפְנִים

זֶה פָּשׁוּט אַחֲרֵי שֶׁמְּבִינִים

בִּכְלָל, גַּם הִיא מִתְמוֹדֶדֶת עִם רַעַל שֶׁל בִּקֹּרֶת וְשִׂנְאָה מִבַּיִת וּמִחוּץ

וּמַה תַּגִּידִי אַתְּ - טִירוֹנִית חֲרֵדִית שֶׁעוֹד לֹא הִתְחִילָה לָרוּץ?

אַתְּ תִּלְמְדִי לִשְׁמֹר הַרְבֵּה מִלִּים בַּבֶּטֶן

לְנַפּוֹת בִּשְבַע עֶשְׂרֵה נַפּוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁתַּדְפִּיסִי

וּלְהִתְפַּלֵּל שֶׁהַתּוֹצֶרֶת תְּהֵא מְקֻבֶּלֶת

וְשֶׁלֹּא תֵּצֵא תַּחַת יָדַיִךְ מַכְשֶׁלֶת

מַה לַעֲשׂוֹת, אַתְּ מִישֶׁהִי אַחֶרֶת

כֵּן, זֶה מְשַׁנֶּה אֵיפֹה אַתְּ מִתְגּוֹרֶרֶת

וּמַה אַתְּ לוֹבֶשֶׁת וְאוֹכֶלֶת וְשׁוֹמֶרֶת

עַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתְּ יוֹדַעַת כֹּל מַה שֶׁחָשׁוּב, לְכִי תְּנַסִּי לִהְיוֹת מְשֹׁרֶרֶת

מותרת

כַּפּוֹת יָדַי פְּשׁוּטוֹת לְפָנִים

צְמוּדוֹת, קְעוּרוֹת

מוּלִי מִטַשְׁטְשׁוֹת דְּמוּיוֹת הַדַּיָּנִים

כִּצְלָלִיּוֹת שְׁחֹרוֹת

בָּרֶגַע הַזֵּה אֵין יוֹתֵר חַיִּים

אַל תְּדַבְּרוּ אִתִּי עַל מַשְׁמָעוּת

סְבִיבִי כְּבַר לֹא קַיָּם עוֹלָם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת סִבָּה אוֹ מַהוּת

רַק פֶּתַח צַר כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם

בֵּית הַדִּין.

כַּפּוֹת יָדַי רֵיקוֹת

אָזַל מֵהֶן הַכֹּל

נוֹתְרוּ רַק הַשְּׁתִיקוֹת

עָמוֹק עָמוֹק אֶפְשָׁר לִרְאוֹת

גַּם כַּמָּה צַלָּקוֹת

כָּעֵת אֲנִי דּוֹמֶמֶת אֶת כֹּל הַצְּעָקוֹת

אֶת כְּאֵב הַבְּדִידוּת הַחַדָּה כְּסַכִּין

אֶת הַמַּבָּטִים שֶׁרֹאשְׁכֶם הִרְכִּין

אֶת הַיֵּאוּשׁ הֶעָמוֹק מִשְּׁאוֹל

אֶת יִסּוּרֵי הַסָּפֵק הַשּׂוֹרְפִים כְּמוֹ פֶּצַע

אֶת הַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים

אֶת הַדֶּרֶךְ זְרוּעַת הָאֲבָנִים

אֶת אֵינְסְפוֹר הָרְגָעִים הַקְּטַנִּים שֶׁאָרְכוּ לִי נֶצַח

אֲנִי דּוֹמֶמֶת הַכֹּל

כִּי אֵין בִּי קוֹל

עַכְשָׁו

אֲנִי פּוֹסַעַת קְצָת קָדִימָה וְאָחוֹר

בְּחֵיקִי טָמוּן קְלַף בִּדְיוֹ שָׁחֹר

בְּחֵיקִי טְמוּנָה

הַתִּקְוָה הָאַחֲרוֹנָה

מַשְׁאַת שְׁפִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל כֹּל עֲגוּנָה

בְּחֵיקִי אֲצוּרָה הַבְּשׂוֹרָה

סוֹד אָשְׁרָהּ שֶׁל אִשָּׁה יְהוּדִיָּה כְּשֵׁרָה

אָסוּרָה

אָבַד לִי כֹּחַ הַדִּבּוּר

אֵין לִי עוֹד מִלִּים

סָבִיב מְרַחֲפִים קוֹלוֹת וּצְלָלִים

אֲנִי רַק דּוֹמַעַת

אֲנִי רַק שׁוֹמַעַת

אֲנִי רַק יוֹדַעַת:

הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם

אֲנִי בּוֹכָה וְצוֹחֶקֶת. נוֹפֶלֶת וְקָמָה. רוֹקֶדֶת וְקוֹרֶסֶת. מִסְתּוֹבֶבֶת וְעוֹצֶרֶת.

מְסֻחְרֶרֶת

מְאֻשֶּׁרֶת

אֲנִי מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם

מֻתֶּרֶת לְכָל

מֻתֶּרֶת