יועד צור – שני שירים

מחסום

אֲפִלּוּ לֹא פָּתַחְתִּי חַלּוֹן רַק הֵאַטְתִּי מְעַט וְהִיא הִנִּיחָה אֶת יָדָהּ עַל הַבֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה לַהִלּוּכִים וּשְׁתִיקָה מִתְנַגֶּנֶת בָּרַדְיוֹ. בִּנְסִיעוֹת אֲרֻכּוֹת, אַף פַּעַם לֹא מְדַבְּרִים עַל דְּבָרִים שֶׁמְּדַבְּרִים בִּנְסִיעוֹת קְצָרוֹת.

כְּמוֹ הַדֶּרֶךְ מִשּׁוֹשָׁן לְיִפְתָח כְּשֶׁהִגִּיעַ הַתּוֹר שֶׁלָּנוּ לְהַחֲלִיף אֶת כָּרְמִי. לֹא קָרְאוּ לוֹ בֶּאֱמֶת כָּרְמִי, אֲבָל זֶה נִשְׁמָע יָפֶה נוֹחַ לִי בֵּינְתַיִם לְהִתְחַבֵּא. בְּתָא הַנֶּהָג הַמְּמֻגָּן גַּם לֹא פַּקָּח חָדוּר מַטָּרָה שֶׁל אֵיזוֹ עִירִיָּה שֶׁל תֵּל אָבִיב אוֹ הַסְּבִיבָה לֹא יָזִיז אוֹתִי מִכָּאן עַכְשָׁו. אֵלּוּ הָרְגָעִים הַקְּצָרְצָרִים נְסִיעָה תּוֹךְ כְּדֵי שֵׁנָה וּמַחְשָׁבוֹת זִקְפָּה עַל סוֹף הַשָּׁבוּעַ שֶׁהָיָה. הָיִיתָ מְשַׁלֵּם אֶת חַיֶּיךָ לְעוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת שֶׁל חֵרוּת. אֲנִי זוֹכֵר שֶׁבִּנְסִיעָה אֲרֻכָּה אַחַת אִבַּדְתִּי אוֹתְךָ. וְקוֹרְאִים לְךָ גַּיְא. בְּדִיּוּק עָבַרְנוּ אֶת הַלְּבָנוֹנִית בַּיְּרִידָה שֶׁל שַׁעַר הַגַּיְא בְּקַרְסֻלָּהּ וּמִצַּד יָמִין בֵּין אַנְדַּרְטָאוֹת הַחֲלוּדָה שֶׁל מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר קוֹפְצוֹת מַטְּרוֹת רֹאשׁ מִקַּרְטוֹן עִם צִיּוּר מְאֹד מְשַׁכְנֵעַ שֶׁלְּךָ. הָעֵינַיִם שֶׁלִּי בְּמִטְוָח מְמֻשָּׁךְ, מְנַסּוֹת לִתְפֹּס אוֹתְךָ לְעוֹד דַּקָּה אַחַת. דְּמָעוֹת בּוֹעֲטוֹת בַּיְּצִיאָה רוֹצוֹת לִלְחֹץ עַל הַהֶדֶק, וְהִיא כְּבָר יְשֵׁנָה, כַּמָּה זְמַן אֶפְשָׁר לְהַקְשִׁיב לָרַדְיוֹ שׁוֹתֵק.

*

כְּשֶׁתָּבוֹא לְמִקְדָּשׁ הָאָשָׁם שֶׁלִּי אֲחַכֶּה בַּחוּץ

רֵיחַ יוֹבִיל אֲפִלּוּ חָשׂוּפִית רְפָאִים לֹא תָּבִין שֶׁיֵּשׁ כָּאן חַלּוֹן

הֵרַמְתִּי דֶּגֶל וְתָקַעְתִּי יְתֵדוֹת בַּאֲדָמָה מְקֻדֶּשֶׁת פְּרָחִים נָחִים בֵּינְתַיִם עַל קֶבֶר

זֹאת שְׁקִיעָתָהּ הַכְּתֻמָּה שֶׁל הַהֲבָנָה חֹסֶר פֵּשֶׁר מָהוּל בְּהֶסְבֵּרִים מְפֻיָּסִים עַל דֶּרֶךְ וְשִׁירֵי מִלְחָמָה

הֶחֱלַפְתִּי קִדֹּמֶת

אֲפִלּוּ חָשׂוּפִית זְכוּכִית לֹא תָּבִין שֶׁיֵּשׁ כָּאן חַלּוֹן.