טל איפרגן – שלושה שירים

לדלות אות

אֲנִי יְכוֹלָה לְהָבִין אֵיךְ קָרָה שֶׁהַכֹּל הִשְׁתַּנָּה:

הַגִּזְרָה, הַמִּדָּה הַטּוֹבָה, הַחֶמְלָה

שֶׁנּוֹלְדָה דַּוְקָא כְּשֶׁחֹשֶׁךְ כָּבָה. יְכוֹלָה,

כִּי בָּכִיתִי כְּשֶׁלֹּא הָיָה מֵאַיִן לִדְלוֹת אוֹת, הָיָה

לְהִלָּחֵם כְּמוֹ אִשָּׁה, שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַלֵּב הַקָּטָן שֶׁלָּהּ

וּבְחֶרְמֵשׁ נִפְּצוּ אֶת כָּל חַלּוֹנוֹת הַחֲדָרִים הַגְּבוֹהִים.

בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים, הַלֵּב הַזֶּה בָּנָה חוֹמַת אֲבָנִים אֲבָנִים

מֵהֶן לְהַצִּית אֵיזוֹ אֵשׁ חֲמִימָה. מְבִינָה, הָיָה

עָלַי לִשְׁבֹּר אוֹתִי כְּדֵי לְהִבָּנוֹת אִתְּךָ.

חלק

בַּיּוֹם הַזֶּה שָׁלַפְתִּי בִּזְהִירוּת רַבָּה

אֶת הַחֵלֶק שֶׁנָּפַל מֵהַלֵּב הַזֶּה שֶׁלְּךָ

לְתוֹךְ הַלֵּב שֶׁבִּי נִפְתַּח לִקְרָאתְךָ.

שָׁטַפְתִּי אוֹתוֹ בְּמֵי בֶּרֶז קָרִים

יִבַּשְׁתִּי הֵיטֵב שֶׁלֹּא יַחְלִיד לִרְסִיסִים

וְהִבַּטְתִּי בּוֹ, הוּא שִׁקֵּף לִי אוֹתִי,

חֵלֶק שֶׁל לֵב שֶׁאֵינוֹ עוֹד שֶׁלִּי.

וְהִנַּחְתִּי אוֹתוֹ בַּשַּׂקִּית הַשְּׁחוֹרָה

וְקָשַׁרְתִּי וְיָצָאתִי וְהִשְׁלַכְתִּי לָאַשְׁפָּה

הַסְּמִיכָה, הַסְּמוּכָה,

וּכְשֶׁמַּשָּׁאִית עֲכוּרָה בָּאָה וְלָקְחָה

אוֹתוֹ, אֶת הַחֵלֶק, וּמִמֶּנִּי אוֹתְךָ,

אֲנִי רַק שָׁמַעְתִּי אֵיךְ.

אי אפשר

​וְאוּלַי, בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיָה

עָלֶיהָ לְהוֹדוֹת בְּנוֹצַת קוֹלָהּ,

בִּזְמַן שֶׁהוּא מְחַבֵּק רַק אוֹתָהּ,

אֶת כָּל עוֹלָמָהּ,

"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ,

אוֹהֶבֶת בְּדִיּוּק כְּמוֹ אָז, כְּמוֹ

הַלֵּב לֹא הִתְרַצָּה." אוּלַי,

אֲבָל הִיא לֹא אָמְרָה

הוּא לֹא שָׁמַע

דָּבָר מִלְּבַד הַגַּלִּים, מֵאָחוֹר

שְׁנֵי תָּוִים שֶׁל כִּנּוֹר

צִיְּרוּ עִגּוּלִים עִגּוּלִים, לִטּוּפִים

שׁוֹתְקִים נִשְׁאֲרוּ עַל הַחוֹף.

וְאוּלַי, בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיָה

עָלֶיהָ לָבוֹא אַחֲרָיו אֶל הַבִּקְתָּה,

בָּהּ יָדַע הוּא אוֹתָהּ לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים,

כַּמָּה רְגָעִים לִפְנֵי שֶׁנִּפְרַד מִגּוּפָהּ.

אָז, מִי חָשְׁבָה

שֶׁלֵּב שֶׁנָּתַתְּ לוֹ לָלֶכֶת

אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל בַּחֲזָרָה.