ראיון עם המשוררת דנה אמיר

דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל וחברה בהתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית, משוררת וחוקרת ספרות. מרצה בכירה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה ומשמשת בו כראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה. זכתה בפרס הארצי לשירה מטעם קרן רון אדלר לשנת 1992 על ספר שיריה הראשון (חבר השופטים מנה בין השאר את נתן זך, יהודה עמיחי וארז ביטון) בפרס בהט לספר עיון מקורי לשנת 2006 (על כתב היד של ספרה "על הליריות של הנפש") בפרס הפסיכואנליטי הבינלאומי ע"ש פרנסיס טסטין (2011) בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012), בפרס ע"ש סצ'רדוטי מטעם ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית (2013), בפרס אקו"ם לשירה ע"ש נתן אלתרמן על כתב היד לספרה "כל שמותי" (2013), בפרס מטעם הפורום הבינלאומי לחינוך פסיכואנליטי (2017) ובפרס היימן מטעם ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית (2017).

מלמדת במכון הפסיכואנליטי בירושלים, בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ת"א, ובתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. מחקריה, שזכו לתמיכת הקרן הלאומית למדע, עוסקים בקשר בין פסיכופתולוגיה ושפה ובשסעים שונים בשפה. בנוסף היא עוסקת בחקר השפה הטראומטית ובמודוסים של עדות טראומטית, וכן בקריאה פסיכואנליטית של יצירות ספרות.

ספריה:

"עכשיו, במתיקות הזאת" (ספרית פועלים, 1993)

"עד בוא האדמה" (הקיבוץ המאוחד, 1998)

"חיי אחינֹעם" (ריתמוס - הקיבוץ המאוחד, 2004)

"שירי אִינִיג" (ריתמוס - הקבוץ המאוחד, 2007)

"על הליריות של הנפש" (הוצאת מאגנס בשיתוף הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2008)

"תהום שפה" (הוצאת מאגנס, 2013)

"כל שמותיי" (הקיבוץ המאוחד, 2014)

"קריעה" (אבן חושן, 2016)

באנגלית:

Cleft Tongue: The Language of Psychic Structures

(Karnac, 2014)

On the Lyricism of the Mind

(Routledge, 2016)

מתי התחלת לכתוב שירה?

התחלתי לכתוב שירה מוקדם מאד, אך עברו הרבה שנים עד שהבנתי שזו שירה. אני חושבת שההכרה בכך שזה מה שאני כותבת הגיעה אליי מעט לפני ששלחתי את כתב היד של הספר הראשון שלי לנתן יונתן, אז עורך השירה בספרית הפועלים. לפני כן ידעתי שאני כותבת, אבל נמנעתי מלהכניס את מה שכתבתי תחת כותרות או לחסות תחת שיוכים כאלה ואחרים.

מה מניע אותך לכתיבה?

הדחף לכתוב הוא דחף רגשי הקשור בצורך לעשות איזו טרנספורמציה של עודפוּת, בדרך כלל עודפוּת של כאב. אך ההשראה הגדולה ביותר מבחינתי היא תמיד מילה או צירוף מילים, ואם לדייק עוד יותר – לא צירוף המילים מבחינת תוכנו דווקא אלא מבחינת הטביעה המוסיקאלית שהוא יוצר, ושמפעילה ליצור המשכיות שלו בתוכי.

האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסוימים?

אני יכולה לא לכתוב שנים שירה, אך כשהיא מגיעה היא מגיעה בבת אחת, כשלם שמבקיע את דרכו החוצה כמעט ללא מרווחים בין חלק אחד לאחר בתוכו. הספר האחרון שלי, "קריעה", נכתב למשל בתוך חודש אחד.

ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.

"קרקעית חיינו" של שרון אולדס בתרגום המופלא של שירה סתיו.

במשפט אחד, מהי שירה עבורך?

דרך להיות על קרקעית התודעה וגם לחרוג ממנה.

משורר/ת שהלך לעולמו והיית שמחה לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?

לורקה. המחזות שלו – אפילו יותר מן השירה שלו – היו חלק ממה שלימד אותי איזה כוח יש לשירה עליי.

מהו מקור שם ספר שירייך האחרון - "קריעה"?

זה ספר שכולו מלאכת אבל, או למעשה קינה, על אחות. "קריעה" היא גם מנהג הקריעה שקורעים בבגד בעת מותו של אדם אהוב - אך היא גם הקריעה בתוך המרקם הנפשי.

בנוסף לכתיבה, את גם עוסקת בפסיכולוגיה קלינית ופסיכואנליזה. האם וכיצד העיסוק בתחומים אלה משפיע על שירתך?

השירה והפסיכואנליזה מחפשות תשובות לשאלות דומות, אבל באופנים אחרים. בעבר חששתי שהעיסוק הפסיכואנליטי ימקם אותי בתוך עמדה "יודעת" מדי, עמדה שסותרת בעיניי את המקום שממנו נכתבת שירה (למען האמת היא סותרת גם את המקום שממנו מתרחש טיפול פסיכואנליטי במיטבו). לשמחתי, גיליתי, וזה אחד הדברים החשובים שהשירה לימדה אותי, שאפשר לא לדעת את מה שיודעים, כלומר לחרוג באופן תמידי, גם ממאגר הידע הגדול ביותר, לתוך צורה אחרת של ידיעה וחשיבה.

קראתי ספר מרשים ומרתק שכתבת על הממד הלירי של הנפש, איזה עוד נושאים את חוקרת או רוצה לחקור שיש להם נגיעה לעולם השירה?

אני חושבת שכל מה שאני חוקרת נוגע במובן לעולם השירה, אבל לאו דווקא לשירה כמעשה אמנותי – אלא לשירה ככוח מניע בתוך הנפש האנושית, כוח שמחזיק למשל את היכולת לטרנספורמציה של אירועים טראומטיים, ואת האומץ והחופש לחרוג מן הליניאריות הביוגראפית וליצור את עצמנו באופן חדש, אפילו זר, ולא רק כמשוואה נתונה מראש של משתני העבר שלנו.

ציטוט משיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.

בָּעֵבֶר הָאַחֵר מְמַלֵּא הַגֶּשֶׁם גְּבִיעֵי עָלִים. מַה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ כָּעֵת אֵינוֹ מָוֶת.

אֵלֶה חַיִּים בְּמִלּוּי צוּרָתָם.

בְּרֵרוֹת הַקְּשׁוּרוֹת בַּשָּׁוֶה, בַּנִּמְצָא.

בַּנָּכוֹן לְהִצָּבֵר.

(מתוך "עד בוא האדמה", הקיבוץ המאוחד 1998)

שיר של דנה אמיר:

אַתְּ הִיא שֶׁחוֹזֶרֶת אֵלַי בְּכָל פַּעַם בְּגוּף אַחֵר,

כְּלַחַן שֶׁנִדּוֹן לְהִזָּכֵר רַק כָּךְ,

לָכוּד בֵּין שֶׁסַע לְשֶׁסַע,

כָּאֲוִיר

מַה רַבִּים שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַצַּעַר,

וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם שׁוֹכֵן עִוָּרוֹן אַחֵר,

חשֶׁךְ אַחֵר.

מַה יִוָּתֵר לִי מִמֵּךְ בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ אֵדַע שֶׁאַתְּ לַנֶּצַח מֵאֲחוֹרַי,

מִלְבַד תְּנוּדוֹת הָאֲוִיר הַדַּקּוֹת בֵּין הַלָּשׁוֹן לַחֵיךְ

וְהַמִלָּה הַהִיא,

שֶׁהָיְתָה עִם הַשָּׁנִים לִשְׁמֵךְ

(מתוך מחזור השירים "מותרת לכל רוח" שנכתב לזכר אמה והופיע בספר "כל שמותי" – הקיבוץ המאוחד 2014)

צילום תמונת המשוררת: צביה פרידמן